חולין צ״ז א:ו׳-צ״ז ב:א׳

1 רש"י פתח ↗

ואמור רבנן בששים - בפרק בתרא דמסכת ע"ז דף סט. פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה בששים בין בשר בחלב ובין שאר איסורין בששים:

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ויש אופנים שבהם אמור רבנן אמרו חכמים כי הדבר תלוי בשיעור פי ששים שיש בדבר המותר כנגד הדבר האסור. הלכך על כן, כשהתבשלו ביחד דברי מאכל שהם מין בשאינו מינו, השונים בטעמם, והריהם דהיתרא של היתר, ששניהם דברים המותרים באכילה לאדם מישראל כגון תרומה שהתבשלה עם חולין, שהתרומה אף שאסורה באכילה לישראל הריהי מותרת לכהן — בירור הדבר נעשה בטעמא בטעימה, שטועם כהן המותר באכילת שני הדברים שבתערובת. וכשהתערבו יחד דברי מאכל השונים בטעמם מין ושאינו מינו, והריהם דאיסורא של איסור — בירור הדבר נעשה בטעימת קפילא נחתום גוי.

1 רשב״א על חולין פתח ↗

הא דאמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב גיד הנשה לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו ועולא אמר עץ הוא והתורה חייבה עליו. איכא מאן דמפרש דפליגי בפלוגתא דתנאי דפליגי לקמן חולין צט, ב אם יש בגידים בנותן טעם או אין בגידין בנותן טעם, דרב יצחק סבר יש בגידין בנותן טעם, כלומר בגידין שאסרה תורה, ומשום הכי קאמר דלא אסרה תורה אלא קנוקנות, דאם איתא דסבירא ליה לרב יצחק כמאן דאמר אין בגידין, מאי שנא קנוקנות מגופו של גיד, ואדרבה הוה ניחא טפי למימר דלא אסרה תורה אלא גופו של גיד וכטעמיה דעולא דסבר גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות, אלא ודאי מדסבר איהו דיש בגידין בנותן טעם כלומר בגיד שאסרה תורה הוא הטעם שהצריכו לדחוק ולומר דלא אסרה תורה אלא קנוקנות שבגיד, אבל גופו של גיד עץ הוא ואכילת עצים לא אסרה תורה, ועולא אמר מדכתב רחמנא גיד אף על פי שאין בגידין בנותן טעם גזירת הכתוב הוא לאסור אכילת עץ זה. ואיכא דקשיא ליה אם כן לא הוה להו לרב יצחק ועולא לעשותה מחלוקת בפני עצמה אלא על מתני' דקתני ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בו בנותן טעם הוה להו לאיפלוגי ולימא מר הלכה כתנא דמתניתין ומר לימה הלכה כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דקאמר אין בגידין בנותן טעם. ועוד אביי דאמר כוותיה דעולא מסתברא היכי תלי לה בדעולא גבי מתניתא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דלקמן חולין צט, ב, הוה ליה למימר כותיה דרבי ישמעאל מסתברא, משום הכי מפרשי לה דפלוגתיה לא נגעה בפלוגתא דיש בגידין כלל. ומיהו ודאי רב יצחק כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם סביר ליה, מדאפקיה לפשטיה דקרא ממשמעותיה ואמר דלא אסרה תורה אלא קנוקנות וכדאמרן, אבל הא דעולא אסר אפילו גופו של גיד אפשר דאתיא אפילו למאן דאמר יש בנותן טעם דמאן דאמר יש בגידין אמר לך דגופו של גיד יש בו טעם איסור לאסור. ומיהו עולא ודאי כמאן דאמר אין בגידין סבירא ליה מדאמר עץ הוא והתורה חייבה עליו. ואי נמי יש לומר דעולא נמי סביר ליה כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם, והא דקרי ליה עץ, לדברי רב יצחק אמר, כלומר לדידי יש בגידין בנותן טעם סבירא לי, וטעם יש בהן, אלא אפילו לדידך דסביר לך דאין בהם טעם אפילו הכי טפי עדיף למימר דעץ זה אסרה תורה, ממה שנוציא קרא מפשטיה דגיד אמר רחמנא ולא קנוקנת, זה מן התימה וכי נחלקו במה שיעיד עליו החיך ליטעמיה קפילא, ולימא אם יש בו נתינת טעם אם לא ואין זו דרך למחלוקתן של חכמים.ונראה לכפירוש הראשון שכתבנו, והא דלא פסקי להדיא רב יצחק כתנא דמתניתין ועולא כרבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, היינו משום דבעו לגלויי טעמא דפלוגתא דתנאי ביש בגידין בנותן טעם ואין בגידין במאי פליגי, והא דאמר אביי נמי כותיה דעולא מסתברא, להאי טעמא נמי הוא דעולא הוא דפירש ואמר עץ הוא והתורה חייבה עליו, אבל ר' ישמעאל לא פירש טעם דבריו, משום הכי תליא ליה אביי בעולא משום דפלוגתייהו מיפרשא להדיא במאי פליגי, וכן נראה עיקר. ומיהו פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר בחטיטת גיד וכן פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דכוליה ירך ושעל הכף לא שייכא בפלוגתא דידהו כלל, דחטיטת גיד נמי ושעל הכף נמי שייך למימר כרב יצחק, אי נמי קנוקנות שעל הכף דאורייתא ושאר קנוקנות והגיד דכוליה ירך הוי דרבנן לרבי מאיר, ולרבי יהודה קנוקנות דאורייתא ושאר כל הגיד שרי לגמרי, ובגופו של גיד שעל הכף שייכא חטיטי דר' מאיר נמי וכדעולא, הילכך פלוגתא דרב יצחק ועולא לא נגעה בהני פלוגתא כלל.אלא דקשיא ליה הא דאמרינן לקמן שם ההוא דאתא לקמיה דרב חנינא הוה יתיב ר' יהודה בר זבנא אבבא אמר ליה מאי אמר לך, א"ל שרייה ניהליה, אמר ליה תני ועייל קמיה, אמר ליה זיל אימא לההוא דיתיב אבבא לא תצערן אין בגידין בנותן טעם, דאלמא בגופו של גיד פליגי אם יש בו נתינת טעם אם לא, דאי לא תימא הכי עובדא היכי הוה אם נתבשל בו הגיד לבד ולא הקנוקנות לכולי עלמא משרא שרי משום דלא נאסר כלל כלמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם או משום דאין בו בנותן טעם כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם, ואמאי אהדריה רבי יהודה בר זבנא, ואי בשנתבשל הגיד והקנקנות ורבי יהודה משום קנוקנות הוא דאהדריה, רבי חנינא היכי שרא ליה, והא דקנונקות ודאי אסירי ואסרי בנתינת טעם דרבנן לכולי עלמא חוץ מר' יהודה דשרי להו. וכן הדין נמי אם נתבשלו בו קנוקנות לבד לכולי עלמא מיסר אסירי והיכי שרא ליה רבי חנינא, אלא אם כן נאמר שאין הקנוקנות אוסרין למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם שלא יהא טפל חמור מן העיקר הגיד אינו אסור והקנוקנות שאינן אסורין אלא משום לתא דגיד אסורין וכסברת רבותינו הצרפתים ז"ל כמו שכתבנו בריש פירקין, וסברא זו כבר דחינוה למעלה מכמה ראיות מדאמר רבא לקמן חולין צז, ב מין ומינו ואיסורא כגון שמנונית וקנוקנות שלו אוסרין תערובתן, דאין סברא לומר דכל אותן האמוראין סבירא להו דיש בגידין בנותן טעם, אלא ודאי לפי הפירוש השני דבגיד עצמו פליגי אם יש בנותן טעם אתיא שפיר, ושמא סבירא להו דבטעם משהו לא סמכינן אקפילא כנ"ל.

2 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

דינין אם נפל חלב לקדירה של בשר. ובו ט' סעיפים: כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותח טועם העובד כוכבים הקדירה אם אמר שיש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת אפי' בפחות מששים ואותה חתיכה אסורה במה דברים אמורים בשקדם והוציא החתיכה קודם שתפלוט חלב שבלעה דהיינו קודם שתנוח היורה מרתיחה אבל אם לא הספיק לסלקו עד שתוכל לפלוט החלב שבלעה אע"פ שטעמו עובד כוכבים ואין בו טעם כלל אסור אא"כ יש בו ס': הגה וע"ל סימן צ"ח דאין אנו נוהגין לסמוך אטעימת עובד כוכבים ובעינן ס' בכל ענין:

6 רש"י פתח ↗

אמור רבנן בטעמא - בכמה מקומות ששנינו בנותן טעם:

6 תוספות פתח ↗

אמר רבא כו' ואמור רבנן בס' - לקמן בפ' כל הבשר פסק הקונטרס כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל מדקם ליה רבי בשיטתיה דקאמר נראין דברי רבי יהודה ורב ושמואל נמי דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה במינו במשהו ותניא כוותייהו במסכת עבודה זרה בפרק בתרא דף עג. ואע"ג דאיפליגו עלייהו רבי יוחנן ור"ל התם ותניא נמי כוותייהו שמעינן נמי לאביי ורבא דבתראי הוו דקמו כרב ושמואל דאיתמר חלא לגו חמרא כו' במסכת עבודה זרה פרק בתרא דף סו. ובמסכת פסחים דף ל. נמי פסיק רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב וטעמא דרב מפרש התם דרב לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו ושלא במינו גזר רב אטו במינו בחמץ משום דלא בדילי אינשי מיניה ואתו לזלזולי ביה עד כאן לשון הקונטרס ור"ת אומר דכל זה אינו ראיה דאין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי ולא כרב ושמואל דהלכה כרבי יוחנן לגבי רב כדאמר בריש ביצה דף ד: וגבי שמואל כדאמר במי שהוציאוהו ערובין מז: ורבי יהושע בן לוי נמי אית ליה לקמן חולין צח. בשמעתין דמין במינו נמי בטיל דיליף מזרוע בשלה דהוי מין במינו ורבי יהושע בן לוי בר סמכא הוא והלכה כמותו בכל מקום ואפילו לגבי ר' יוחנן כדמשמע בפרק בתרא דמגילה דף כז. דאמר רב פפי משמיה דרבא מבי כנישתא לבי רבנן שרי מבי רבנן לבי כנישתא אסור ורב פפא משמיה דרבא אמר איפכא וקאמר התם כוותיה דרב פפי מסתברא דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש ואע"ג דרבי יוחנן פליג עליה כדאיתא התם מייתי ראיה מר' יהושע בן לוי ומיהו ר"ת בעצמו היה דוחה דהא דפליג רבי יוחנן התם דקאמר את הבית הגדול בית שמגדלין בו תפלה אף שמגדלין בו תפלה קאמר להכי מייתי מרבי יהושע בן לוי דלרב פפא דאמר איפכא לא הוי לא כרבי יהושע בן לוי ולא כרבי יוחנן ומ"מ יש ראיה דבסדר תנאים ואמוראים פוסק הלכה כרבי יהושע בן לוי בכל מקום וההיא דחמרא לגו חלא וחמרא חדתא בעינבי אומר ר"ת דאיכא לאוקומי בטבל ויין נסך דמודי בהו רבי יוחנן כדאמרינן במסכת עבודה זרה דף עג: תדע דהא רבא גופיה אית ליה הכא דמין במינו דליכא למיקם אטעמיה בס' ורבינו אפרים היה דוחה דהכא איירי בחמרא חדתא בעינבי וקרי ליה מין במינו לפי שטעמם שוה ויש להם דין מין בשאינו מינו דהא רבא אזיל בפרק בתרא דמסכת ע"ז בתר שמא ואין נראה לומר כן דכיון דאזל בתר שמא לא היה קורא אותו מין במינו ובהקומץ רבה מנחות כג. נמי קאמר רבא קסבר רבי יהודה כל מין ומינו ודבר אחר כו' מכלל דרבא גופיה לא סבירא ליה הכי ובפרק כל שעה פסחים דף ל. דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב לא גרס ר"ת במשהו כרב וכן משמע בה"ג שלא היה כתוב בספרים כרב שכתב שם מדלא יהיב רבא שיעורא למילתיה ש"מ דאסור במשהו כרב ועל פי ה"ג מוגה בספרים אלא גרסינן אסור פי' בנותן טעם כרבי יוחנן דהתם ושם מפורש אמאי לא פסיק בהדיא כר' יוחנן וכן פסק בשאלתות דרב אחאי דרבא כרבי יוחנן ומ"מ לא היה ר"ת פוסק הלכה למעשה לחמץ בפסח וכשהיו מוצאין חטה בתרנגולת רותחת בפסח היה מצריך להשהותה עד אחר הפסח ואור"ת דאע"ג דתנן באהלות פי"א מ"ז בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף דברי ר"ש אפי' ילפינן איסור מטומאה דחשיב כמעוכל הא פליג התם ר' יהודה בן בתירא וקאמר בעופות ובדגים מעת לעת ובשל תורה הלך אחר המחמיר ואפי' גרס במשהו כרב דילמא שאני חמץ דחמיר טפי דעובר בבל יראה ולא בדילי מיניה ואע"ג דקא מפרש התם טעמא דקאמר רב לטעמיה כו' רבא פסיק כרב ולא מטעמיה וטעמיה דרב משום דסבר בעלמא דמין במינו במשהו וגזרינן בפסח שלא במינו אטו מינו אבל לרבא אע"ג דבכל איסורין הוי בנותן טעם אפי' במינו מחמיר לאסור בפסח במשהו אפי' שלא במינו ועוד דבספרים ישנים לא גרסינן רב לטעמיה אלא ה"ג והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה שלא במינו בנותן טעם ומשני רב גזר בחמץ שלא במינו אטו מינו והא דלא חשיב חמץ בפסח בהדי טבל ויין נסך בברייתא דמסייע לרבי יוחנן משום דטבל ויין נסך הוי שלא במינו בנותן טעם וחמץ אפי' שלא במינו במשהו ואף רבי יהודה גאון פסק דוקא בחמץ קאי רבא כרב אבל בשאר איסורין הילכתא כרבי יוחנן ור"ל ועוד הביא ר"ת ראיה דבפרק התערובת זבחים עט: בשמעתא דחרצן סבר רבי אליעזר בן יעקב דמין במינו בטל ומשנת ראב"י קב ונקי וסתמא דגמרא נמי קאמר הכי בשלהי ביצה דף לח: גבי ר' אבא דאמר מי שנתערב לו קב חיטים כו' דקאמר שפיר עבידו דאחיכו עליה דמ"ש חיטים בשעורין דלא דמין בשאינו מינו בטיל חיטין בחיטין נמי נהי דלר' יהודה לא בטיל לרבנן מיבטל בטיל משמע דהכי הלכתא ולהכי אחיכו עליה אע"ג דר' יהודה מיירי התם מכלל דרישא רבנן מ"מ רבנן התם לא איירי במין במינו ובה"ג של אספמיא פוסק דחתיכה בחתיכות בנ"ט ומילתא דרבא דאמור רבנן בס' אייתו לפסק הלכה ובקונטרס גופיה פסק בפרק בתרא דמסכת ע"ז דף סו. גבי פלוגתא דאביי ורבא דהלכתא כר' יוחנן דסבר בנותן טעם ויין נסך דקאמר התם במשהו אומר ר"ת דדוקא ביין שנתנסך לפני עבודת כוכבים דהא אמתניתין דיין ביין ומים במים קאי ומים במים אי אפשר להיות אלא בנתנסך ובתשובת הגאונים בכתב יד רבינו יוסף ט"ע מצא ר"ת יין נסך שנתנסך לפני עבודת כוכבים אסור בהנאה ואינו בטל אפילו באלף כמו ששנינו ואלו אסורין ואיסורן בכל שהוא וכו' מכלל דסתם יינם ושאר איסורין חוץ מטבל ויין נסך בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם וקשה מתוספתא דקתני אגרדמין עובד כוכבים שטעם מן הכוס והחזיר לחבית אסור קדח במינקת ונפלה ממנו טיפה אסור מפני שטיפת יין אסורה ואוסרת בכל שהוא משמע דסתם יינם אוסר בכל שהוא וי"ל דאתיא כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל וההיא דקנישקנין דקדים ופסיק עובד כוכבים אסור בפרק בתרא דמסכת ע"ז דף עב: אע"ג דלא מיתסר אלא טיפה הנוגעת בפיו דקסבר נצוק אינו חבור מדשרי בקדים ופסק ישראל יש לפרש דהאי אסור דקאמר היינו דאסור לכתחלה לעשות דאין מבטלין איסור לכתחלה אי נמי למ"ד מין במינו בכל שהוא קאמר דאסור:

6 רשב״א על חולין פתח ↗

גמרא: וסבר תנא דידן אין בגידין בנותן טעם והא תנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם וכו'. ואם תאמר דלמא משום שמנו של גיד, ולעולם אין בגידין בנותן טעם. תירץ ר"ת ז"ל דאם איתא לא היה מפיק ליה בלשון גיד. ומקשים עליו מדתני' צ, ב העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר ואוקמא רבינא לקמן בשמנו של גיד. ונראה לי דל"ק לי' מידי דהתם אף על גב דלא אצטרכא ליה אלא לשמנו של גיד מ"מ אף הגיד בכלל דאף הוא ישרף לששה עשר בגררת שמנו אם נותר, אבל כאן שאין הדין כן בגיד עצמו אלא בשמנו לבד, אם איתא דאין בגידין בנותן טעם לעולם לא הוי מפיק האוסר בלשון מי שאינו אוסר. ומקצת רבני צרפת להוכיח מכאן דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם אף שמנו אינו אוסר אחרים בתערובתו, דהא שמנו של גיד משום גזירת גיד נאסר, ואם הגיד אינו אוסר תערובתו אנן היאך נגזר ונאסור תערובתו של שומן ולא יהא טפל חמור מן העיקר. ועוד דמאי איכא למיגזר, בשלמא באכילת גופו גזרו אטו אכילת גיד עצמו שהוא אסור, אבל תערובתו מאי איכא, דאי שרית ליה טעמו של שומן אתי למישרי תערובתו של גיד לישרי ליה, דהא אין בגידין בנותן טעם. ולכאורה ודאי הכי הוה משמע, אלא דליתא מדאמר רבא לקמן חולין צז, א אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין במינו בס' ואסורא דליכא למיקם אטעמא כגון שומנו של גיד וליכא קפילא וכו', אלמא שמנו של גיד אוסר תערובתו בנותן טעם, וכן הנהו אטמאתי דאיתמלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא לקמן חולין צז, ב והוה אסר ליה רבינא ורב אדא, ומר בר רב אשי דשרי ליה משמיה דאבוה הא אמרי טעמא משום דמליח לאו כרותח דמבושל דמי אלא כרותח דצלי, הא בשנתבשל כולו כולי עלמא מודו דאוסר, וכן רב נחמן דאמר שם גיד הנשה בששים, ומסתמא משום שמנו קאמר, דאין סברא לומר דכולהו אמוראי בתראי סבירא להו יש בגידין בנותן טעם ודלא כהילכתא, והיאך א"ל דרבינא ורב אשי סבירא להו יש בגידין בנותן טעם, ותלמודא פסיק לקמן חולין צט, ב והילכתא אין בגידין בנותן טעם.

1 דְּאָמַר רָבָא: אֲמוּר רַבָּנַן בְּטַעְמָא, וַאֲמוּר רַבָּנַן בְּקַפִּילָא,

2 וַאֲמוּר רַבָּנַן בְּשִׁשִּׁים. הִלְכָּךְ, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ דְּהֶיתֵּרָא – בְּטַעְמָא, דְּאִיסּוּרָא – בְּקַפִּילָא.

1 רשב"א פתח ↗

אמר רבא אמרו רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים. נראה מדקא מחלק טעמא וקפילא לשנים, וקאמר נמי ליטעמיה כהן, משמע דלא בעינן קפילא כלל, אלא כל טעם שאינו נרגש לכלל הטועמים אין טעם ואינן חוששין לו. ולא אמרו קפילה אלא משום דחיישינן דילמא נכרי משקר, אבל קפילא לא מרע אנפשיה ולא משקר, ולא משום דבעינן קפילה כלל, ואם כן הוא אפילו בששואלין אותו ויודע שלאסור ולהתיר שואלין אותו סומכין עליו, ולא בעינן מסיח לפי תומו, דהא משום דלא מרע נפשיה הוא כנ"ל, ורש"י ז"ל לא כן פירש.

1 כסף משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

ומי יטעום התערובת וכו'. בפרק גיד הנשה חולין דף צ״ז: אמר רבא וכו' מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא ופירש״י דהיתרא כגון תרומה וחולין יטעמנו הכהן:

1 תוספות על נדרים פתח ↗

וערלה וכלאי הכרם נתנו בו חכמים שיעור - תרומה בק' ערלה וכלאים במאתים ומיירי במין במינו דבשאינו מינו אמרי' פ' גיד הנשה חולין דף צז - דתרומה בנ"ט:

2 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

בָּשָׂר שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הֶחָלָב אוֹ חָלָב שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הַבָּשָׂר וְנִתְבַּשֵּׁל עִמּוֹ שִׁעוּרוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. כֵּיצַד. חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר שֶׁנָּפְלָה לִקְדֵרָה רוֹתַחַת שֶׁל חָלָב. טוֹעֵם הַנָּכְרִי אֶת הַקְּדֵרָה. אִם אָמַר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טַעַם בָּשָׂר אֲסוּרָה. וְאִם לָאו מֻתֶּרֶת. וְאוֹתָהּ חֲתִיכָה אֲסוּרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁקָּדַם וְהוֹצִיא אֶת הַחֲתִיכָה קֹדֶם שֶׁתִּפְלֹט חָלָב שֶׁבָּלְעָה. אֲבָל אִם לֹא סִלֵּק מְשַׁעֲרִים אוֹתָהּ בְּשִׁשִּׁים מִפְּנֵי שֶׁהֶחָלָב שֶׁנִּבְלָע בָּהּ וְנֶאֱסַר יָצָא וְנִתְעָרֵב עִם שְׁאָר הֶחָלָב:

6 מהר"ם פתח ↗

ד"ה אמר רבא אמרו רבנן בטעמא וכו' אמרו רבנן בששים וכו' והא דלא חשיב חמץ בפסח בהדי טבל ויין נסך וכו'. שם בע"ז דף ע"ג מייתי שם תניא כוותיה דר' יוחנן כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך במינם במשהו שלא במינם בנ"ט:

6 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ב ובסיכום דיני ביטול דבר האסור באכילה שהתבשל עם הדבר המותר אמר רבא : ישנם אופנים בהם אמור רבנן אמרו חכמים: שהדבר תלוי בנתינת טעמא טעם, ויש אופנים שבהם אמור רבנן אמרו חכמים כי הדבר תלוי בטעימת קפילא נחתום,

6 כסף משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

ו-ז ומ״ש נמצאת למד שכל איסורים שבתורה וכו'. בפרק גיד הנשה חולין דף צ״ז אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים הילכך מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא א״נ מין בשאינו מינו דאיסורא דליכא קפילא בששים. ובסוף ע״ז דף ע״ג ע״ב רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורים שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ״ט וכו' ר' יוחנן ור״ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל ואמרי' בשלמא יי״נ משום חומרא דעכו״ם אלא טבל מ״ט כהיתרו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי. ובירושלמי יהיב טעמא לטבל משום דהוי דבר שיש לו מתירין ורבינו תפס טעם הירושלמי שהוא כולל יותר:

« חולין צ״ו ע״ב חולין צ״ח ע״א »